את הפוסט הראשון בבלוג התאורה שלי בחרתי לכתוב על מודעות לתאורה.
הכוונה, עד כמה אנחנו שמים לב לאור שסביבנו. נושא שמאד מעסיק ומטריד אותי.
ההתייחסות שלנו לתאורה, החל מהתאורה שאנחנו בוחרים לשים בבית, במשרד, במטבח ובחדר השינה ועד לכמה אנחנו בכלל מבחינים בעוצמת האור שסביבנו, בגוון והכיוון שלו ובמידת ההתאמה שלו למקום בו אנו נמצאים.
על פי מה שאני רואה סביבי, במקומות ציבוריים, בבתים פרטיים ובעצם בכל מקום, כמעט שלא שמים לב לזה. הרבה פחות מאשר מבחינים באובייקטים פיזיים (נוף, מכוניות, בניינים), ריחות, רעש וכל מידע אחר שנספג בחושינו מהסביבה.
הסיבה העיקרית לחוסר תשומת לב לתאורה
איך קרה שרק לפני כמה שנים כולנו השתמשנו בנורות להט חמות וחמימות וכיום הלדים שולטים בכל? מפעלים, מבני ציבור, משרדים, רחובות ואפילו חללי בתינו הנעימים מוארים בפלורסנטים ולדים למכביר.
אם לרגע נניח בצד את הסיבה האקולוגית (והמוצדקת) למעבר לנורות חסכוניות ונתייחס להעדפותינו האישיות, נראה שהמעבר הזה אצל רבים מאיתנו כמעט ולא הורגש.
כשאני חושב על סיבה לדבר, עולה לי אחת עיקרית -
אור הוא לא הדבר עצמו, הוא מה שמאיר ומראה לנו את הדברים, את הסיפור.
בסופן של הופעות רבות בהן הארתי שאלתי אנשים בקהל: "נו, אז איך היתה התאורה?". ברוב רובם של המקרים התשובה היתה: "אממ.. תאורה? האמת היא שלא ממש שמתי לב לזה.."
האבסורד הוא שתאורת המופע, בצבעים שונים, בתנועה ואפקטים, זזה להם מול הפרצוף ועודדה אותם: לקום ולמחוא כפיים ברגע שהאור התעצם, לרקוד ברגע שהאור נע ולהתרגש ולצלם ברגע שהתאורה נהייתה רומנטית. איך אפשר להסביר את זה?
ובכן, כשיש התרחשות על הבמה, תשומת הלב של הצופים נתפסת לתוכן. העלילה של הסיפור תופסת את רוב העניין שלנו וככל שהיא מעוררת אותנו יותר כך המערכת העצבית שלנו פנויה פחות לספיגת רשמים 'טריים', של מראות ויזואליים למשל. האמת היא שזה טבעי לחלוטין.
לתפיסתי, התפקיד המרכזי של תאורן הוא לשרת את המופע ולהנגיש אותו לקהל, בדיוק בדרך בה היוצר בוחר. ליצור את האווירה המתאימה לרגש אותו מנסה האמן להעביר, כך שאין תמיד הכרח שהצופה יבחין בתאורה עצמה.
ובכל זאת, התאורה משפיעה עלינו בדרכים רבות
אם תאורה נקלטת בעיקר בתת מודע, מה בעצם זה משנה לנו? לדעתי זה מאוד משנה.
תאורה משפיעה עלינו בהמון דרכים. היא משנה ברגע את מצב רוחנו, משפיעה רבות על בריאותנו הפיזית ואפילו מעצבת באופן ניכר את מחשבתנו ותפיסתנו. כל צבע של אור משפיע עלינו אחרת - משנה את ייצור ההורמונים בגוף, את בניית התאים, פעולת המוח, ראייה ועוד. אור אדום בזריחה למשל, ירגיע אותנו ויעזור למח להכין את עצמו לתפקוד תקין במשך היום. אור כחול בצהריים, לעומת זאת, יעורר אותנו וישאיר אותנו מרוכזים וחדים. ואיכשהוא זה לא מגיע לנו להכרה, אנחנו כמעט ולא מבחינים בזה. (על כל זאת ועוד ארחיב בפוסט שיוקדש להשפעות התאורה).
הסיפור האישי שלי עם תאורה מלאכותית
אני זוכר שהייתי רגיש לאור כבר מגיל צעיר. הייתי מסתנוור בקלות ומאבד את זה תחת אור לבן, צורם או חזק. אפילו היה לי פעם התקף אפילפסיה מבהייה באור מרצד, בגיל 12 מסינוור של פליקר במסיבה.
בגיל מאוחר יותר פיתחתי התנגדות עזה לאור לבן. הייתי אז בגיל צבא בערך, כשתאורת הפלורסנטים החלה לשטוף כל חלקה טובה. כשהיו מנורות דולקות ללא סיבה בבית, מיד הייתי מכבה אותן. מאוד אהבתי את תחושת ההקלה שנסך בי אור חם ומעומעם.
בבית לא ממש הבינו את המנהג הזה. אחי אז היה מכנה אותי 'המחשיך'. הרגשתי שלא מבינים אותי. האמת שבעצמי לא ממש ידעתי להסביר את הנטייה הזו. רק שנים מאוחר יותר, במסגרת לימודי האקדמיים, כשהתחלתי לחקור את השפעותיה של התאורה, התחלתי להבין למה.
תגובות נפוצות לנטייה שלי להימנע משהייה באור לבן הן שזה עניין של טעם או שזה איזשהוא שיגעון שנתפסתי עליו. ייתכן שהייתי מסכים עם טיעונים אלו, אילולא הייתי רואה שכמעט כל אדם, כאשר הוא מבחין בכך, יעדיף אור חם, וכשאני אומר אור חם אני מתכוון לאור שמקורו הוא באנרגיית חום (שמגיע מהשמש, ממדורה או מנורת להט) ולא אור "חם" (צהוב) שמפיקה מנורת לד. בימינו נערכים מחקרים רבים המראים כיצד משפיע עלינו כל גוון של אור (אבל כמו שאמרתי, על השפעות התאורה ומחקרים אכתוב בפוסט אחר). מצחיק שהסלידה שלי מאור לבן וחזק גדולה כל כך שבסוף אפילו הפכתי להיות תאורן - האיש עם השליטה על אור. בעיסוקי הנוסף כמורה, אפילו פיתחתי שיעור שבו לומדים בכיתה חשוכה, מעיין תיקון לימי כתלמיד הלומד בכיתה תחת אימת הפלורסנטים.
איך ילדים מרגישים את האור סביבם?
כשהיינו ילדים היינו רגישים יותר לגירויי הסביבה, אמנם, לא ידענו לתת לזה שם אך הושפענו מתאורה יותר בקלות. ממש בימים אלו אני עורך עם התלמידים שלי ניסוי שבודק את רגישותם לסוגי תאורה שונים. במסגרת תכנית הלימודים השנתית שפיתחתי 'לחקור וליצור בחושך ואור', אנחנו מתחילים נושא חדש ששמו 'אור, צבעים ורגשות'. נפתח את הנושא בניסוי בשם 'איך אני מרגיש תחת תאורות שונות': תאורת פלורסנטים, תאורה חמה, אור נרות, אור טבעי מבחוץ, אור שמש מלא וחושך. בכל שלב מדרגים התלמידים את מידת הנעימות, הרוגע, הערנות והשמחה שלהם. לבסוף כל תלמיד יוצר לעצמו גרף אישי, המתאר את תחושותיו תחת כל אחד מסוגי האור. הגרף משמש לילד כלי ויזואלי להבנת ממצאי הניסוי. מטרת הניסוי היא לאפשר לילדים לחוות ולהכיר את התאורה שסביבם ולפתח רגישות אליה. מי יודע, אולי זכרון זה ישנה משהו בסקרנותם וברגישותם לאור כשיגדלו.
(מידע נוסף על תכנית הלימודים ניתן למצוא בדף 'חינוך באור' שבאתר (www.oren-lights.com/חינוך-באור)
האם בעולם הצלילים המצב דומה?
האם גם צלילים נספגים בנו בצורה עקיפה ומשפיעים עלינו מבלי שנשים לב לכך? כמי שבא בעיקר מעולם של הופעות מוסיקה, ניכר שהקהל מבחין הרבה יותר באיכות הסאונד מאשר באיכות התאורה (בעולמות המחול והתיאטרון המצב שונה במקצת וישנה התייחסות רבה יותר לתאורה).
ובכן, גם הסאונד הוא רק העטיפה של התוכן, גם הוא נתפס פעמים רבות רק כמשרת של הסיפור ולא כדבר עצמו. עם זאת, לפחות לעיני, נראה כי בעולם הבמה כמו בחיי היומיום נוטים אנשים להבחין יותר בצלילים או ברעשים סביבם ופחות באור.
לדוגמא, אנשים יכולים לשבת במשך שעות רבות, תחת אור לבן וחזק, שמופץ ממנורות מרצדות (על מה זה בדיוק מרצדות, נדבר בהמשך) וכלל לא להבחין בכך. לעומת זאת, ברוב המקרים אם תהיה מוסיקה שלא לטעמם, צלילי רקע לא נעימים או חזקים מידי, דבר זה יטריד אותם והם יחפשו מיד כיצד לפתור זאת.
נימה סופית ומחממת
לסיכום, הרגישות שלנו לאור סביבנו תלויה בהרבה גורמים: הסביבה בה גדלנו, הגירויים להם אנו נחשפים והנטייה האישית שלנו, המבנה הפזיולוגי שלנו, הטעם שלנו וכן הנורמות החברתיות שבסביבתנו.
אך נראה שמעבר לכך, זהו הרגל. כאשר אנחנו מתרגלים למשהו הראש שלנו מנרמל את החוויה, גם אם היא בתחילה לא הרגישה לנו טוב. כאשר אנחנו 'מתרגלים' למשהו, אז לכאורה הוא נעשה פחות מפריע, למשל, שהייה תחת תאורה חזקה וקרה. אנחנו לא שמים לב שבאותו הרגע, הגוף שלנו מגיב במתח ומאמץ, האישונים שלנו גדלים וקטנים כתגובה לריצוד הנורות, המוח שלנו מפסיק לייצר מלטונין ואנחנו מתקשים לישון. זה קורה לכולנו, זה מתחת לפני השטח וזה בהחלט יכול להשתנות.
אז מה אפשר לעשות בעניין?
אפשר לתת לעיניים לנוח בחושך, לראש ולנפש להירגע בשקיעה ובזריחה או מול מדורה טובה ומחממת, לוותר על נורות הפלורסנטים ואם אפשר - גם על נורות הלד (היום זה מאוד מאתגר).
בעיקר להתחיל לשים לב - איזה אור נעים לי ואיזה לא? איזו תאורה מאירה סביבי ביום-יום בחללי הבית ובעבודה ואיזה אור הייתי רוצה שיהיה בהם?
וכן, אפשר גם לשים לב לתאורה בהופעות. זה מעשיר את החוויה ובעיקר מכין אותך לשאלה שתגיע מהתאורן בסוף המופע: "נו, אז איך הייתה התאורה?" :)